הדוגמה ששלטה בקרן המטבע בשנות ה90 ”קונסנסוס וושינגטון“ חיה ופורחת בישראל.
סטנלי פישר, איש הקונסנסוס
”הקונסנסוס של וושינגטון עבר מהעולם“, הודיע ראש ממשלת בריטניה גורדון בראון בהודעת הסיכום של מפגש ה G20 בלונדון. מה שזכה בחוג הפיננסים העולמי לשם ”הקונסנסוס של וושינגטון“ הוא קובץ של 10 דיברות אשר שיקפו במשך שנים את עמדת משרד האוצר האמריקאי, קרן המטבע והבנק העולמי , ביחס למדיניות הכלכלית הרצויה/”הנכונה” למדינות מתפתחות. כנגד עמדה זו , בעיני מבקריו 10 הדיברות תמיד סימלו את האופן השרירותי והסמכותי שבו האליטה הפיננסית של ארה”ב (וול סטריט ווושינגטון) ניצלה את עצמתה ושליטתה בקרן המטבע והבנק העולמי להכתיב לעולם כיצד יש לנהל כלכלה של מדינה באופן שישרת את ענינה של אותה אליטה.
בעקבות המשבר באסיה בשנת 1997 ומיד לאחריו, המשבר באמריקה הלטינית, התעוררה ביקורת חריפה בעולם ובוושינגטון עצמה, נגד הקונסנסוס. לטענת המבקרים אז, בנוסף לכך שיישומן של חלק מהמלצות הקונסנסוס הביא למשברים הקשים הללו, התרופות למשברים שהוכתבו על ידי קרן המטבע אף החריפו את המצב.
המשבר העולמי הנוכחי הביא להתנערותן של שאר מדינות ה G20 ממנהיגותה של ארה”ב כזו הקובעת את הסטנדרטים וכמודל לחיקוי ברגולציה של מערכת פיננסית
עכשיו סין, הודו, והאיחוד האירופי הציבו כתנאי להזרמת אמצעים נוספים לקרן המטבע את ביטול השליטה של וושינגטון הפוליטית בקרן המטבע העולמית והבנק העולמי..
הדיברה השנויה ביותר במחלוקת הי זו הדנה בליברליזציה של חשבון ההון של המדינה.
המחלוקת לא הייתה על השאלה האם להשאיר בידי המדינה פיקוח מלא על תנועות הון אלא כיצד להימנע מהסיכונים הכרוכים בתנועות הון קצרות מועד אשר ליברליזציה מליאה מאפשרת.
בהרצאה שנשא בשנת 2004 בבנק העולמי אמר ג’ון וויליאמסון ,האיש שטבע את המונח “הקונסנסוס של וושינגטון” ואשר ראה עצמו כחלק ממעצביו , כי ליברליזציה מלאה הייתה הגורם העיקרי למשברים באסיה ובאמריקה הלטינית.
אחת המטרות לחיצי הביקורת היה אז סטנלי פישר, אשר באותה תקופה כיהן כמשנה לנשיא קרן המטבע ונציג ארה”ב בהנהלתה, אשר תמך בליברליזציה מליאה ואשר נחשב על ידי רבים כעושה דברו של הממשל האמריקאי.
פישר הפגין את יכולתו כמוציא ומביא של הממשל האמריקאי בישראל כבר בעת תכנית הייצוב של 1985 כפי שהוא עצמו מעיד בראיון שנתן לאחרונה לכלכליסט. בראיון גם מתואר התיאום בין וושינגטון לירושלים מאז תכנית הייצוב.
בישראל הקונסנסוס של וושינגטון אף פעם לא עורר ביקורת וחרף הסיכונים החליטה ישראל לכונן ליברליזציה מלאה של חשבון ההון. התהליך הושלם בשנים 2003-2005 בעת כהונת של נתניהו כשר אוצר וסטנלי פישר כנגיד בנק ישראל. שלביו השונים של התהליך והסיכונים הכרוכים בהם מתוארים בצורה מפורטת במאמר של בלפור עוזר (ואחרים) מבנק ישראל מאוגוסט 2005 .
לפי המאמר גם ללא השלמת הצעדים “המסוכנים” יכלו זרים לפעול בארץ וחברות ישראליות לפעול בחו”ל. לכן לא ברור מה היו יעדיה של השלמת הליברליזציה. אולי הייתה זו השאיפה להוכיח כי ישראל יכולה להפוך למדינת OECD חרף הקשיים המדיניים הניצבים בפניה.
לעומת זאת, ברור מה היו תוצאותיה של המדיניות. השלמת הליברליזציה שלחה איתות למשקיעים הפיננסיים בעולם כי ישראל היא כתובת להשקעות . מדיניות המשלבת שער חליפין וריבית גבוהה באופן המותאם לצרכי תנועות הון כאלה והנהגה שיוקרתה הפוליטית תלויה במחויבותה להתמיד במדיניות, הם המפרט המוכר ממשברים הקודמים. במקביל, משקיעים ישראלים, שנתמכו בשקל חזק ובזמינות אשראי נדיב שסיפקו המוסדיים, הרחיבו את היקף השקעותיהם בחו”ל למימדים חסרי תקדים.
אם מתבוננים במאזן הנכסים וההתחייבויות של המשק הישראלי כלפי חו”ל בין השנים 2003 ו2008 המתפרסם על ידי בנק ישראל, ניתן לראות כיצד גדל הסיכון של המשק למשבר מטבע.
בסעיפי התחייבויות המשק לחו”ל, הכוללות את השקעות הזרים בנכסים פיננסיים סחירים בישראל, הסעיפים בהם מתרכז ההון הספקולטיבי, חל גידול של 55 מיליארד דולר..
בצד הנכסים חל גידול של 40 מיליארד דולר ( 400% !) בהשקעות ישירות (נכסים לא סחירים) . חלק מהשקעות אלה, כבר ידוע כי ירד לטמיון.
על רקע העובדה כי רזרבת המט”ח של ישראל היא כ 43 מיליארד דולר הרי כל תנודה שלילית במצב רוחם של המשקיעים הזרים עלולה להוביל לאי יציבות של השקל.
תנועות הון כה מאסיביות יוצרות פעילות כלכלית חדשה ותחושת שגשוג. אולם אלה באים במחיר:
ריבית גבוהה אותה משלמים משקי הבית והעסקים, ושקל חזק הפוגע בתחרותיות היצוא הישראלי.
התופעות החיוביות חלפו. נשארנו עם הפגיעה בתחרותיות המשק ועם הסיכון של משבר מטבע.
לכן, לא יכול להיות קונסנסוס סביב קביעתו של הנגיד פישר כי “נכנסנו למשבר מוכנים יותר ממדינות אחרות”
2010-12-07 » ehud