תנועת המחאה מול השיח הניאו- ליברלי

 

לשיח הניאו-ליברלי  מאפיינים מובהקים של תעמולה באריזה של מדעיות ענייניות וכביכול היעדר אינטרס

קואליציה טכנוקרטית, מנטרלת את  נבחרי הציבור  מהשפעה על המדיניות הכלכלית

אותם נבחרי הציבור  הם  בני הברית הטבעיים של תנועת המחאה

  מאז קיץ 2011 עוסקים הכול במשמעויותיה והשלכותיה של המחאה החברתית., פרשנים רבים קבעו כי עצם היציאה לרחובות  גרמה לכך שלפרק זמן הדיון הביטחוני מדיני פינה מקום לדיון כלכלי חברתי ובכך המחאה כבר השיגה את שלה: היא  הביאה  לשינוי השיח בחברה הישראלי . ואולם, פרשנות זאת, אינה מבחינה בין “דיון ציבורי” ,לבין  “שיח” ולבין דוקטרינה כלכלית. לעומת זאת,  אין ספק שחלק ממנהיגי המחאה יודעים גם יודעים לעשות את האבחנה בין  המושגים. מבחינתם, אין די בשינוי הנושאים בדיון הציבורי.  תביעתם היא לכונן סדר חברתי חדש. הם יודעים  כי בדרך  לסדר החברתי החדש  עליהם לערער על עצם העליונות של השיח בישראל המאדיר את  הדוקטרינה הניאו-ליברלית. .

 הדוקטרינה הניאו- ליברלית אומצה על ידי ממשל רייגן עם בחירתו בשנת 1980 במטרה לבטל את סממני מדינת הרווחה אשר ממשלות ארה”ב  המחויבות לכלכלת שוק ליברלית, אימצו בהדרגה מאז המשבר הגדול ב 1929 . מכאן גם שמה של הדוקטרינה: “ליברליזם חדש”. בבסיסה גורסת הדוקטרינה כי על הממשלה להעביר את האחריות לדאגה לצרכים הכלכליים של האזרחים לשוק. היא שינתה מן היסוד את היחסים בין האזרח והריבון בכך שהפכה את “הכלכלה” ממרכז מעייניו של האזרח/נתין מול שלטונו, לסתם, עוד נושא של מדיניות ציבורית .

הדוקטרינה מתורגמת למדיניות כלכלית שעיקריה הם: הפרטה, הפחתות מיסים, קיצוץ בהוצאות הממשלה והקטנה מתמדת של תקציב הממשלה (ביחס לתוצר). השתלטות הדוקטרינה לוותה גם בהשקת שיח חדש, השיח הניאו-ליברלי , ששימש  מנגנון הצדקה והפצה של המודל האמריקני כאידיאל לעולם כולו. כיום ברור כי המדיניות הזו היא זאת שהובילה את ארה”ב, ובעקבותיה את העולם למשבר הפיננסי האחרון. הבעיה היא שמעצביה ומוביליה האחראים לכישלון עדיין מנהלים את “ההצגה” ומתכחשים לאחריותם למשבר. יתר על כן, הם גם מציעים פתרונות מאותו בית יוצר שהם מגלמיו.

הגל הפוליטי עליו נישאה הדוקטרינה הניאוליברלית בארה”ב  היה האכזבה מהסטגפלציה שהתפתחה בזמן ממשלו של קרטר בסוף שנות ה-1970.   הרטוריקה הפוליטית שליוותה את התפשטותה של הדוקטרינה, התמקדה בביקורת ארסית על  המחויבות של הממשלים הקודמים  לתמיכה בשכבות נזקקות, אשר הוצגו כנטל מיותר על כתפי משלם המיסים. חלק ממעמד הביניים אשר האמין כי הדוקטרינה החדשה אכן תיטיב עימו הצטרף אל אותם חלקים בציבור האמריקני אשר דבקים באתוס של אינדיבידואליזם וחשדנות כלפי ה”ממשלה”.

בישראל שימש משבר האינפלציה של שנות ה-1980 כהזדמנות לאימוצה של הדוקטרינה. היא אכן  היגיעה לישראל  בשנת 1985 כאשר הכלכלנים הרברט סטיין וסטנלי פישר, כשלוחיו של ממשל רייגן (כאשר שולץ כיהן כשר החוץ), הנחיתו אותה על ממשלת ישראל, כביכול מתוך דאגה ליציבות הכלכלית של בת ברית.

בשונה מהחברה האמריקנית, ישראל היא חברה מגויסת, וצה”ל הוא “צבא העם”, ולכן, הדוקטרינה הניאו- ליברלית נראית כעומדת בסתירה לאתוסים המכוננים של החברה כמו ערבות הדדית  . למרות זאת, עד לפרוץ המחאה ב2011,  חלקים גדולים של מעמד הביניים בישראל תמכו בביטולה ההדרגתי של מדיניות הרווחה, שגם בעיניהם  נתפסה  כפי שהשיח הניאו ליברלי מציג אותה: תמיכה מיותרת בסקטורים לא יצרניים.   

כמו בארה”ב גם בישראל קברניטי המשק ממשיכים להפריז בהצלחותיה של המדיניות הניאו ליברלית, ואת נזקיה הם מכחישים. השיח הניאו ליברלי המצדיק את הדוקטרינה מתוחזק על ידי  קואליציה טכנוקרטית, המנטרלת את נבחרי הציבור  והמוסדות של הדמוקרטיה הישראלית כמעט לחלוטין מהשפעה על המדיניות הכלכלית,(דוגמה, חוק ההסדרים). מכאן, שנבחרי הציבור בכל הרמות ומכל הסקטורים, שנבחרו על ידי הציבור לדאוג לרווחתו, אינם יכולים במציאות הקיימת למלא את חובתם, הם  בני הברית הטבעיים של תנועת המחאה .

נשאלת השאלה, מיהם אלה שיצרו את השיח המצדיק את המדיניות, ומדוע אלה כל כך הצליחו?

  ניתוח של שיח מבוסס על  זיהוי הכוחות המניעים אותו. כוחות אלה מיוצגים על ידי “קבלני השיח”. בנוסף  השאלות הן: מהו המידע והידע עליו הוא מתבסס, ומהם השפה וההיגיון המשמשים להפצתו.

 כאשר מנתחים את התהליך בו נתקבלה “הבשורה” הניאו-ליברלית בישראל ניתן  בנקל לזהות את היווצרותה של קואליציה המורכבת משלושה כוחות:  ה”פרופסורה” הכלכלית ,פקידות האוצר, והתקשורת הכלכלית .

“הפרופסורה” הכלכלית הישראלית נוסדה והתפתחה  כ”פרובינציה” של האקדמיה הכלכלית האמריקאית.  האצטלה האקדמית מספקת את החזות ה”מדעית” “אובייקטיבית” ו”עניינית” שכל כך חיוניים לאמינות השיח.אולם,  קיים בקרב הפרופסורה אינטרס קבוצתי להאדיר את מעמדה של הדיסציפלינה כסמכות הקובעת מהי האמת בנוסף   לרצון אוניברסאלי של הפרופסיה להשפיע על המדיניות. יכולת זו נמנעה מה”פרופסורה” בישראל בכל השנים בהן ישראל הייתה מעין סוציאל דמוקרטיה. תכנית הייצוב בשנת 1985סיפקה את ההזדמנות ברמת הדיסציפלינה וברמה האישית,  פרופסור הנהנה ממעמד של מקורב לשלטון ומשפיע על החלטותיו נהנה מיוקרה ובולטות בין  חבריו בפרופסיה. ואכן הקרירה של כל אחד מהפרופסורים שהיה מעורב נסקה אל על, והביאה אותם לצמרת של קובעי המדיניות והעסקים.

פקידות האוצר היא  קבוצה ביורוקראטית אשר נמצאה תמיד במאבק כוח עם “הפוליטיקאים”. הם כביכול בעלי המונופול המוחלט   על המידע והידע  . בידם כביכול מרוכזים  “הנתונים האמיתיים” ולהם “הראייה הכוללת” ו”האחריות הכוללת”. ה”פרופסורה” סיפקה לגיטימיות לטענתם כי הם, בניגוד ל”פוליטיקאים”, דואגים לאינטרס הציבור. משבר האינפלציה בשנות ה-1980 שלווה במה שהוצג כתכתיב של ממשלת ארה”ב, נוצל על ידם להוצאה בפועל של הכלכלה מתחום הפוליטיקה.. גם בנק ישראל כמקור ידע וסמכות מקצועית נטל חלק פעיל ביצירת הלגיטימציה של השינוי שהביאה הדוקטרינה, למרות שבאותה עת עוד לא היה  גורם מרכזי ודומיננטי מהבחינה המוסדית כפי שהוא היום. . גיבוש מעמדו כמוסד “מעל הפוליטיקה” היה אחד היעדים של הדוקטרינה, ויעד זה  הושג בהמשך ללא כל התנגדות פוליטית.

הכוח השלישי היא העיתונות הכלכלית. העיתונאים הכלכליים הם בדרך כלל תלמידים לשעבר של “הפרופסורה” או עובדים לשעבר במשרדי הממשלה (או בנק ישראל).  לצורך ביצוע עבודתם הם תלויים לחלוטין באוצר ובנק ישראל למידע ונתונים. גם את הגושפנקא המקצועית הם מקבלים מ”הפרופסורה”. בתמורה, הם מעניקים  הן לפקידות והן “לפרופסורה” עיתונות אוהדת, פרסום ויוקרה. תפיסתם את נאמנותם למקצוע ואת חופש העיתונות מובילה לביקורת על “הפוליטיקאים” כמי שאינם מייצגים את האינטרס “האמיתי” של הציבור.

ניתוח השיח הניאו-ליברלי בישראל לא יהיה שלם ללא תיאור ההשפעה האמריקנית בישראל. התלות המדינית והכלכלית של ישראל בארה”ב מצדיקה בעיני האזרחים היענות לדרישות הבאות מאמריקה.    הנגיד סטנלי פישר עצמו הודה בהזדמנויות שונות כי דאג ליצור רושם בצד הישראלי כי המלצותיו מייצגות “ציפייה של מזכיר המדינה שולץ”. את המורא של ממשלת ישראל בפני ממשל ארה”ב מינפו ה”פרופסורה” ופקידות האוצר למיסוד קשרי עבודה ושיתוף פעולה הדוקים עם מקביליהם בארה”ב, וכך מיסדו ערוצי פיקוח אמריקני קבוע על מדיניות ממשלת ישראל.  ה”טאלנטים” הצעירים של האוצר החלו להישלח באופן שיטתי להשתלמויות בקרן המטבע העולמית בוושינגטון, ובנק ישראל הפך בפועל ל”סניף” של קרן המטבע ושל משרד האוצר האמריקני.התוצאה היא שישראל לא רק עומדת בציפיות ארה”ב היא גם חושבת כמוה.

מה כל כך בעייתי בשיח ? ניתוח השפה של השיח  הניאו-ליברלי מגלה מאפיינים מובהקים של תעמולה באריזה , של מדעיות ענייניות וכביכול היעדר אינטרס.  

אזכור של עובדות נכונות בליווי מסקנות שאינן בהכרח נובעות מהעובדות.  כדוגמא, אפשר להצביע על השימוש ב”מספרים גדולים” כדרך להוכיח קביעות המתאימות לדוקטרינה. בדיון בחוב הציבורי בארה”ב למשל,  הוזכר אין ספור פעמים גודלו (14 טריליון דולר) כהוכחה לקיומו של משבר,  מבלי להתייחס לשאר הנתונים של כלכלת ארה”ב ואשר ביחס אליהם, 14 טריליון אינו בהכרח מספר כה גדול.

ככלל, נתונים סטטיסטיים תמיד נראים “מדעיים” גם אם המסקנות אשר מוציאים מהם הן שגויות. בארצות הברית, ערב המשבר הנוכחי    “הסטטיסטיקות” היו מהטובות בהיסטוריה שלה.  עובדה זאת מעלה תהיות באשר לאמינות נתונים סטטיסטים רשמיים כאינדיקאטורים למצב הכלכלי.

השיח הניאו ליברלי עושה גם שימוש נרחב במילים גבוהות כמו: “חופש” “חרות” “תחרות” “גמישות” “חדשנות” “פתיחות” “שקיפות” גלובליזציה “יזמות” “יעילות” וכל ההטיות האפשריות שלהן. שימוש זה נועד ליצור רושם של הבטחה גדולה שהדוקטרינה אוצרת בקרבה כאלטרנטיבה לעולם המיושן שממנו נעדרים כל האלמנטים “הטובים”.

לדוגמה נתייחס לשניים מהמושגים האלה: תחרות ושקיפות.                                                                     

 אם מתבקשים להגדיר ניאוליברליזם בשתי מילים הן תהיינה: “שוק” ו”תחרות”. השיח מייחס להם כוחות -על .   על פי הדוקטרינה הניאו ליברלית השוק אמור להחליף את המדינה והתחרות אמורה להסדיר את פעולתו החלקה. אבל אנו שומעים חדשות לבקרים כי השוק (הסובל מ”כשלים”) והתחרות לא מתפקדים ללא התערבות המדינה (לדוגמה התערבות השר כחלון במחירי הקישוריות). כוחות העל מסתבר מצויים בעקר בשיח ופחות במציאות

גם המחויבות הניאו ליברלית לשקיפות התגלתה במלוא מערומיה עם פרוץ המשבר הפיננסי . לאחר חשיפת הונאות הענק בהם היו מעורבים ראשי המערכת הפיננסית בארה”ב להמשיך וליחס לניאוליברליות  שקיפות זה עיוורון מוחלט.

  הבעיה היא, שקשה יותר להתמודד עם הכזב שבשיח הניאו ליברלי מאשר עם תעמולה פוליטית .תעמולה פוליטית מזוהה עם שלטון ולכן קל לפקפק באמינותה. לעומתה, שיח נראה ענייני וספונטאני כי חלק מקבלני השיח אינם גורמים שלטוניים, ואף לא כאלה אשר ניתן לקשור אותם ישירות עם אינטרסים כלכליים.

המחאה בישראל הפתיעה את קברניטי המשק  וקבלני השיח, בהיקפה המספרי ובכך שהיא  פרצה דווקא  בקרב אלה שכביכול “אין להם מה להתלונן”. הפתעה נוספת לקברניטים והפרשנים  הייתה רמת הידע והמוכנות שלהם למאבק על התודעה. למאבק התגייסו פעילים  בארגונים של החברה האזרחית, שצברו ידע הן בנתונים והן בדרכי הפעולה היעילות מול הממשלה. מסתבר כי  לא צריך כלכלנים כדי לדעת לקרוא נתונים. אליהם נוספו אנשי מקצוע ופרופסורים מכל תחומי הפעילות הרלבנטיים, לא כיועצים מגויסים אלא כחלק מהמחאה. התגבשה קואליציה גדולה שאינה מתבטלת בפני הידע של בנק ישראל והאוצר.

תגובותיהם של קבלני השיח למחאה היו בתחילה תערובת של תדהמה ועלבון, ובהמשך, כעס והיערכות למאבק נגד המוחים. הנגיד פישר אישר כי הופתע מהמחאה “כי מצבנו טוב”. הוא  הופתע גם מכך שהקביעות הסמכותיות שלו ושל האוצר המגובות בסטטיסטיקות ונתונים השוואתיים בינלאומיים,  נדחות על ידי המוחים כחסרות אמינות וכלא רלבנטיות.

משרד האוצר  הכריז על גיוס “מילואימניקים” שנקראו להתייצב באולפני הטלוויזיה ולהתראיין בכל אמצעי תקשורת. הקו שלהם היה : “המחאה מחממת את הלב”,  בתנאי שהיא תתמקד בעזרה למשרד האוצר להביא לקיצוץ בתקציב הביטחון. על הגדלת מסגרת התקציב אין מה לדבר אחרת “נידרדר למצבה של יוון”.

פרופסורים לכלכלה, הידועים כדוברים של האוצר ובנק ישראל דלגו מאולפן טלוויזיה אחד למשנהו ואף איימו על המוחים כי אם מחאתם תיענה, הם אלה  שישלמו את המחיר.

הפרשנים בתקשורת למיניהם נעלבו מכך שהמחאה לא מקבלת את פרשנותם על “עד כמה מצבנו הכלכלי טוב”. “התקשורת” לקחה לעצמה קרדיט על כך שבזכות ה “רוח גבית” שהיא נתנה למחאה היא  הצליחה.. אולם, (כאן בא האיום),  אם הדרישות תמשכנה להיות “לא ריאליות במידה קיצונית” תדעך הרוח הגבית ובסוף יגיח הנגיד פישר ויבטל את המחאה.  מכולם  הגדיל לעשות  המוסף הפופוליסטי לענייני כלכלה של “הארץ”, שופר הניאו-ליברליות. זה מיהר להציג את המחאה כתגובה (מאוחרת לטעמו) של המוני המוחים למסע שהוא מנהל זמן רב נגד ה”טייקונים”. לדבריו לעם “נפל האסימון” והעם מבין שהמקור לבעיות אי השוויון בהכנסות והיעדר זכויות ושירותים חברתיים אלה “הפירמידות ” של הטייקונים.

קבלני השיח מאיצים במוחים לקבל את מסקנות ועדת טרכטנברג ובכך מוכיחים עד כמה גדולים הכוחות המעוניינים  בשימור השיח הניאו ליברלי.  אולם, גם אם יראה כאילו המחאה דועכת,  הכעס של המוחים על הממשלה לא ישכח, ואי האמון של המוני המוחים בשיח לא ישוקם. המחאה שינתה את המציאות הפוליטית. היא הוכיחה לנבחרי ציבור רבים   ואפילו לשרים בממשלה כי במציאות ניאו-ליברלית, בנושאים החשובים ביותר לציבור הנבחרים הם לא יותר מאשר חותמת גומי להחלטות של טכנוקרטים מהאוצר ובנק ישראל, והם אינם יכולים למלא את תפקידם. המחאה גם הראתה להם כי בכוחם יחד עם התמיכה ציבורית שתובטח להם, לקרוא תיגר על הדוקטרינה והשיח הניאו-ליברלים.

2011-10-31  »  ehud