זה המיסים טמבל

• ביטול הורדות המס שהנהיג נתניהו תספק מקור תקציבי לממן את השינוי אותו דורשים ראשי תנועת המחאה.
• חוב ממשלתי יותר משהוא בעיה של הוצאות ממשלה מוגזמות הוא בעיה של אי גביית מיסים מאוזנת.

 

בתגובה לדרישות תנועת המחאה בישראל לשינוי בתפיסה הכלכלית ולהחזרתה של מדינת הרווחה, טוענת הממשלה כי לא תוכל להיענות לכל דרישות  המוחים מבלי למעול באחריותה לקיים משמעת תקציבית.  רבים מהפרשנים והמומחים מסבירים לראשי המחאה כי את המקורות הכספיים למימון דרישותיהם, , יש למצוא במסגרת התקציבית הקימת, ולכן עליהם לדרוש שהשינוי יבוא על חשבון המתנחלים, החרדים ומערכת הביטחון.

המסלול של קונפליקט בין תנועת המחאה ומגזרים אחרים הוא חסר תוחלת. גם אם מקבלים את הטיעון כי משמעת תקציבית היא חשובה, לא ניתן להגבילה  אך ורק למסגרת התקציבית הקיימת. ואכן, נראה כי ראשי המחאה מבינים כי  אם לא תיאות הממשלה לדון תחילה בדרכים להגדלה משמעותית של העוגה התקציבית באמצעות שינוי מדיניות המיסוי, אין לדיאלוג שלה עם הממשלה סיכוי רב להניב את השינוי המבוקש. מאידך, אם בכל זאת תסכים הממשלה לשינוי  במסגרת התקציבית הקימת, השינוי המבוקש  ניתן ליישום מיידי ואז ראשי תנועת המחאה יהיו בני שיח לדיון עניני בסדרי העדיפויות ואף בקיומה של משמעת תקציבית.

 

בישראל כמו בארה”ב שולטת מזה כ25 שנה תפיסה הגורסת הקטנה מתמדת של שיעור המס  שמשלמים בעלי ההכנסות הגבוהות ביותר ,[“העשירים ביותר”,] והחברות. הפחתת מס החברות אפשרה לחברות לחלק דיווידנדים נדיבים אשר זרמו לידי בעלי המניות שחלק גדל והולך מביניהם נמנים על  “העשירים ביותר” כמו כן , חלוקת הדיווידנדים הנדיבה גרמה לעליית שווי השוק של המניות אשר בתורה הביאה אף היא לעליית חלקם של העשירים ביותר בהכנסה הלאומית.

 

למרות שההיקף הכספי של ויתור הממשלה על מקורות תקציביים הנגזר מהורדת המיסים על חברות ועשירים ידוע לכל מי שמצוי בנושא, בכל עת שעלתה שאלה של זיהוי מקורות תקציביים למימון מטרות חברתיות, נטו רוב המומחים והדוברים בשם הממשלה (זו, וקודמותיה), לבטל את  משקל הפוטנציאל להגדלת הכנסות המצוי בהגדלת שיעורי המס על חברות והעשירים ביותר. גם בעולם ובמיוחד בארה”ב ההתייחסות המקובלת של כלכלנים לסוגיה הייתה: “חבל על המאמץ”.

 רק קומץ כלכלנים, במיוחד באירופה, התמידו בחקר שאלות של התפלגויות הכנסה ועושר והשלכותיהן התקציביות. כלכלן צרפתי בעל מוניטין עולמי בשם תומס פיקטי ( Piketty) המוכר היטב לכלכלנים בארץ משהותו במכון ואן-ליר, החל (באמצע שנות ה1990 ) לחקור את השינויים שחלו בהתפלגות ההכנסות במדינות שונות. מחקריו יחד עם אחרים חקרו את השינויים האלו מתחילת המאה ה20, ולממצאיהם יש רלבנטיות לדיון הציבורי היום בישראל

 

בראיון שהעניק בעת שהותו בארץ לעורך הכלכלי של ידיעות אחרונות סבר פלוצקר, פיקטי ציטט נתונים מאותם מחקרים *. לגבי ארה”ב. הנתונים מציירים את התמונה הבאה

משנת 1970 עד 2007 חלקו של העשירון העליון בהכנסה הלאומית גדל מ 32% ל 50%’ שהוא הנתון  הגבוה בהיסטוריה האמריקנית. הנתונים באשר לחלקם של האחוזון העליון והאלפיון העליון אף יותר דרמטיים: חלקו של האחוזון העליון עלה מ8.9% ב1976 ל23.5% ב2007; חלקו של האלפיון העליון עלה באותה תקופה מ2.6% ל12.3%.

באותו ראיון ביקש פלוצקר להראות כי המצב בישראל לא היה גרוע עד למינוי בנימין נתניהו כשר אוצר.  ואולם התמונה שפלוצקר צייר בהסתמך על נתוני הלמ”ס  אינם עולים בקנה אחד עם מדידת אי השוויון של ה OECD לפיהן ישראל וארה”ב הן “תאומות זהות” בתחום אי השוויון. יתר על כן, גם על פי “תמונת פלוצקר” והערכות שהשמיעו לאחרונה אישים כמו פרופסור אבי בן בסט ומאיר שיטרית, מנכ”ל ושר האוצר לשעבר, מדובר  בסכומים גדולים שניתן לגבות ולהסיט מהעשירים ביותר ליעדים אחרים. במילים אחרות, בכוחו של ראש הממשלה אשר הבטיח “לשנות את השקפתו” להביא לשינוי גדול בהחלטה אחת. גם לא נראה כי הקואליציה שלו תיחלש אם הוא “ישנה את השקפתו”   

העלאת שיעור המס על חברות ושני האחוזונים העליונים לשיעור שהיה לפני “הורדות נתניהו” תספק מקור תקציבי שיאפשר היענות לדרישות תנועת המחאה מבלי לעמת אותה עם החרדים והמתנחלים.

 

 

נחזור לארצות הברית. המאבק הפוליטי בארה”ב בין הרפובליקאים והדמוקרטים אשר הוביל להורדת הדירוג של ארה”ב חשף אמת נוספת הרלבנטית למאבק הציבורי המתנהל בארץ .

הרפובליקאים בקונגרס ארה”ב, מובלים על ידי אנשי מסיבת התה, מסרבים לבטל את הטבות המס העודפות, שהעניק הנשיא בוש בהוראה נשיאותית זמנית, לעשירים ביותר.  הטבות אלה מסתכמות לסכום של כ 950 מיליארד דולר לשנה, והן עולות על  הטבות המס שמהן נהנו העשירים בזמן ממשל קלינטון. לאחר שנבחר  ביקש אובמה  לא לחדשן. והנה  הטבות אלה לעשירים ביותר הפכו למזבח שעליו היו מוכנים יריביו הרפובליקאים להקריב את דירוג ארה”ב. אילו בוטלו הטבות מס אלו היה חובה של ארה”ב קטן על פני 10 שנים ב-9 טריליון דולר, שזו הפחתה גדולה פי שלושה מהפשרה שהושגה לבסוף.

מה המסקנה? בעיית החוב הממשלתי של ארה”ב המוצגת במונחים אפוקליפטיים, האופייניים לתקשורת שטחית וסנסציונית, היא יותר בעיה של גביית מיסים לא מאוזנת ופחות בעיה של הוצאות ממשלה מוגזמות.

 

מכאן גם נובעת המסקנה כי האיום של דוברי ממשלת נתניהו ושל פרשנים כי אנו עלולים להידרדר למצב של יוון אם הממשלה לא תנהג “באחריות” בטיפול בדרישת תנועת המחאה הוא איום סרק. לישראל, בניגוד ליוון, יש מערכת מיסוי יעילה ומשוכללת. בניגוד לממשלת יוון, אין לממשלת ישראל בעיה לגבות מיסים מהעשירים בשיעורים גבוהים אם זו תהיה מדיניותה. כמו בארה”ב, מצבה הפיננסי של ממשלת ישראל היא שאלה של גובה המיסוי ולא רק של גובה ההוצאות.

הויכוח בארה”ב חשף גם את העובדה שהתמקדות ביחס בין חוב ממשלתי לתל”ג זו הסחת דעת. התל”ג הוא סך ההכנסות של פרטים וחברות, ולא של הממשלה. יחס זה  יכול לנסוק והממשלה תצהיר כי מצב המשק נפלא.  אולם אם מדיניות הממשלה היא לא לגבות מיסים מאלה הנהנים מרוב הכנסות התל”ג והיא תממן את פעילותה בחוב, אזי  תיווצר בעיית חוב ממשלתי, ואז גם התל”ג הופך לנתון לא רלבנטי. הנתון הרלבנטי היחיד הוא כמה מיסים גובה הממשלה מתוך התל”ג. וזו, כאמור, היא שאלה פוליטית שבה יש לאזרחים מן השורה, ולא רק למומחי שולחן עגול, מה להגיד.

 

http://elsa.berkeley.edu/~saez/atkinson-piketty-saezJEL10

2011-10-31  »  ehud