מכורים לאינפלציה

מחר יתפרסם מדד המחירים לצרכן לינואר; נגיד בנק ישראל יותר מדי מושפע ממנו בהחלטותיו (פורסם בגלובס/14/2/11

באחרונה נקטו נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, ומשרד האוצר צעדים אשר נועדו להגביל פעילות ספקולנטים זרים במט”ח. צעדים אלה מביאים לסיום את הדיון בשאלה אם הסיבה שהשקל התחזק במידה לא פרופורציונית לשאר המטבעות היא רק השתקפות של ביצועי הכלכלה הישראלית או שיש כאן מרכיב גדול של השפעת ספקולנטים.

זמן רב התכחש פישר לקשר שבין מדיניות הליברליזציה שהנהיג לגבי תנועות הון לטווח קצר (“ליברליזציה של תנועות הון”) לבין התחזקות השקל. הוא ניסה להציגה כתוצאה של התפתחויות בכלכלה הגלובלית אשר אין לו שליטה עליהן. בתחילה הייתה זו “היחלשות הדולר בעולם”. לאחר מכן “חזרת המשקיעים הישראלים הביתה”. כעת מציג הנגיד את ישראל רק כאחד מהשווקים המתעוררים שהצלחתם הכלכלית היחסית מביאה בעקבותיה את המשקיעים הפיננסיים הספקולטיביים.

אמנם ישראל אינה היחידה הסובלת ממתקפת הון ספקולטיבי, אך ההשוואה בין כלכלת ישראל לכלכלות של ברזיל, צ’ילה, אוסטרליה ודרום-קוריאה דורשת אף היא בחינה ביקורתית. גם אצלן מתחזק המטבע המקומי עקב תנועות הון זר, אך בניגוד לישראל מדינות אלה הן יצואניות של סחורות וחומרי גלם וקשורות בקשרים גיאוגרפיים ומסחריים הדוקים עם סין. הן מהוות מוקד משיכה בעיקר להשקעות ישירות בהיקפים גדולים ולהשקעות זרות אחרות שהן לטווח ארוך.

לעומת זאת, מקור המשיכה העיקרי של הספקולנטים לישראל הוא הרווחים המיידיים, ולא השקעה לטווח ארוך. ביצועי הכלכלה הישראלית, על-פי הנתונים המקובלים, אמנם טובים, אך מעל הכול הגורם המושך את הספקולנטים לישראל הוא ההנהגה הכלכלית שבראשה עומד נגיד דומיננטי. המחויבות של הנהגה זאת היא לליברליזציה מוחלטת של תנועות הון לזמן קצר ולמדיניות של קביעת יעד שאפתני לאינפלציה. זו בתורה גוררת ריבית גבוהה יחסית למדינות המפותחות. התחזקות השקל מסייעת לנגיד להשיג את יעד האינפלציה, והדבר מבטיח את המשך העניין של הנגיד בנוכחותם של הספקולנטים.

תוצאת הרכישות בהיקף של עשרות מיליארדי דולרים שביצע הנגיד הייתה הצגתו של פישר כמי שנלחם למען היצואנים על אף שהוא יודע כי המלחמה אבודה. השאלה הראשונה שעולה היא: אם המלחמה אבודה, למה בכלל להילחם?

כתשובה לא ישירה לשאלה זו אומר הנגיד כעת, כי הרכישות שביצע “נותנות לו שקט”. אם לשפוט על-פי מחיר “השקט”, אזי הסכנה כנראה גדולה, אך פישר אינו מרגיש צורך להסביר מהי הסכנה, והתבטאויותיו בנושא נשמעות יותר ככתב חידת חמיצר מאשר כהסבר.

השאלה השנייה היא האם באמת המלחמה אבודה? התשובה השלילית לשאלה זו ניתנה בנייר עבודה של קרן המטבע הבינלאומית מפברואר 2010, הקובע, בניגוד לעמדת קרן המטבע שנוסחה וגובשה ב-1977 על-ידי פישר בהיותו סגן המנהל הכללי של הקרן, כי זרימת הון חופשית יוצרת בעיה לשווקים מתעוררים, אשר פתרונה יכול לחייב פיקוח. הנייר מנתח את המקרים שבהם פיקוח על תנועות הון הצליח ואיפה ההצלחה הייתה חלקית או זמנית. לכן לא אבודה. עשו זאת בעבר, ואם רוצים ניתן לעשות זאת גם אצלנו.

אין סכנה ליציבות

הספקולנטים אשר הופתעו תחילה מצעדיו האחרונים של פישר, הסבירו כי הוא מכין את הקרקע להעלאות ריבית. ואכן הם צדקו. העלאות ריבית הבאות להילחם באינפלציה הן הבעיה העיקרית של המשק הישראלי. האינפלציה של אחרי המשבר נובעת כמעט כולה מהתייקרות חומרי גלם או מהעלאות מיסים. לא טמון בה אפילו פוטנציאל של סכנה ליציבות.

אולם פישר (כמו נגידים אחרים) מתנהל כמי שאינו יכול להיגמל מהאינפלציה של טרום המשבר אשר הייתה הציר העיקרי שעליו נבנתה המדיניות שלו. יתר על כן, עלייתו של מוסד נגיד הבנק המרכזי הבלתי תלוי במוסדות המדינה האחרים התרחשה בהקשר של האינפלציה בארה”ב של תחילת שנות ה-80. החדרתו של המוסד הזה לישראל בעקבות משבר האינפלציה בישראל, מתוארת בספרם המצוין של דניאל ממן וזאב (אנדי) רוזנהק “בנק ישראל – כלכלה פוליטית בעידן הניאו-ליברלי”.

בארה”ב הריבית זה זמן היא אפס. אמנם על פי המדדים יש צמיחה, אך היא חסרת משמעות. אין אפילו סימנים לאינפלציה שם והריבית צפויה להישאר קרובה לאפס. האמרת מחירי הסחורות וצעדים של הממשלות יכולים לגרום להתייקרויות מפעם לפעם, אך בעתיד הנראה לעין “האינפלציה” לא תהיה הבעיה המרכזית של המדיניות הכלכלית. לכן, החלו להישמע קולות בארה”ב ובעולם הקוראים לבדוק מחדש את עצמאות נגיד הבנק.

חשיבה מחודשת בארה”ב

בדיון הכלכלי בארה”ב גוברת ההכרה כי העקרונות אשר היו הבסיס לניהול המדיניות המאקרו-כלכלית בשני העשורים האחרונים היו שגויים. פישר שייך לקבוצה קטנה של כלכלנים (ביניהם בן ברננקי, אלן גרינספן, לארי סאמרס, ג’ון ב. טיילור ואחרים) אשר גילמה את הסימביוזה בין האקדמיה, הפוליטיקה ו-וול סטריט והיא אשר עיצבה בשני העשורים האחרונים את אותם עקרונות אשר הובילו למשבר.

ההכרה כי המדיניות הייתה בבסיסה מוטעית נובעת מהעובדה שהמנהיגות הכלכלית כשלה לא רק בחיזוי המשבר. היא כשלה בהבנת המתרחש בזמן אמיתי. למרות צמיחתה של בועת נכסים לנגד עיניהם, תחילה בבורסה ומאוחר יותר גם בנדל”ן, מדדי הביצועים של הכלכלה היו טובים ויציבים. עקב כך ברננקי ואחרים הצהירו כי הושגה “היציבות הגדולה” – The Great Moderation – מעין פנטזיה על “קץ ההיסטוריה” בהיבט הכלכלי.

בעוד מדדי התוצר המקובלים שיקפו את “השגשוג” שהקרינה הבועה, מדדי האינפלציה המשיכו לשקף יציבות מחירים. כך נוצרה האשליה של צמיחה תוך יציבות מחירים בזמן שהבועה הלכה ותפחה. מעבר לבעיית האמינות של המדדים העיקריים שעל פיהם אנחנו מנהלים את חיינו, התברר כי המדיניות המוניטרית אשר אמורה הייתה לשלוט ברמת הפעילות ולהתאימה ליעדים האינפלציוניים, אינה מתאימה לסיטואציה שנוצרה.

בהקשר של החשיבה מחדש בולט נייר עמדה אשר פרסמה באחרונה קרן המטבע תחת הכותרת “חשיבה מחדש על מדיניות מאקרו-כלכלית” (Rethinking Macroeconomic Policy). מחברו הוא הכלכלן הראשי של הקרן, אוליביה בלנשרד, חבר קרוב של הנגיד פישר. הנייר קורא לחשוב מחדש על כל ההנחות שעמדו בבסיס המדיניות המאקרו-כלכלית אשר התבררו כשגויות. בין הטעויות המוזכרות נמצאת המדיניות של יעדי אינפלציה מוצהרים.

ביקורת על השימוש בריבית

החשיבות של עמדת קרן המטבע היא בכך שזה המוסד שבאמצעותו מפיצה וושינגטון לשאר מדינות העולם את הקונצנזוס המתגבש בארה”ב. בנוסף להכרה שהאינפלציה כבר אינה הנושא העיקרי, גם השימוש בריבית כנשק להילחם בבועת נכסים מעורר ביקורת לא רק בנייר המוזכר אלא גם במחקרים נוספים המוזכרים שם. גם דו”ח הוועדה לחקירת המשבר הפיננסי שהתפרסם באחרונה מגיע למסקנה כי לא הכלים המוניטריים אלא הכלים הרגולטוריים הם המתאימים למלחמה בבועה של נכסים.

המסקנה היא אפוא כי כל עוד פישר ימשיך לרדוף אחר רוחות הרפאים של האינפלציה של טרום המשבר וינסה באמצעות העלאת ריבית למנוע התנפחות של בועת נכסים, השקל יוסיף להתחזק בשם מאבק מיותר ומזיק. אפשר לנחש כי תקוותו היחידה של פישר היא כי עם חידוש הצמיחה בארה”ב, תשוב גם האינפלציה “הישנה והטובה”. אז גם יחזור הדולר ויתחזק, ובעיית השקל החזק, כך הוא מאמין, תאבד מחשיבותה.

2011-11-01  //  Uncategorized  //  0 תגובות

זה המיסים טמבל

• ביטול הורדות המס שהנהיג נתניהו תספק מקור תקציבי לממן את השינוי אותו דורשים ראשי תנועת המחאה.
• חוב ממשלתי יותר משהוא בעיה של הוצאות ממשלה מוגזמות הוא בעיה של אי גביית מיסים מאוזנת.

בתגובה לדרישות תנועת המחאה בישראל לשינוי בתפיסה הכלכלית ולהחזרתה של מדינת הרווחה, טוענת הממשלה כי לא תוכל להיענות לכל דרישות  המוחים מבלי למעול באחריותה לקיים משמעת תקציבית.  רבים מהפרשנים והמומחים מסבירים לראשי המחאה כי את המקורות הכספיים למימון דרישותיהם, , יש למצוא במסגרת התקציבית הקימת, ולכן עליהם לדרוש שהשינוי יבוא על חשבון המתנחלים, החרדים ומערכת הביטחון.

המסלול של קונפליקט בין תנועת המחאה ומגזרים אחרים הוא חסר תוחלת. גם אם מקבלים את הטיעון כי משמעת תקציבית היא חשובה, לא ניתן להגבילה  אך ורק למסגרת התקציבית הקיימת. ואכן, נראה כי ראשי המחאה מבינים כי  אם לא תיאות הממשלה לדון תחילה בדרכים להגדלה משמעותית של העוגה התקציבית באמצעות שינוי מדיניות המיסוי, אין לדיאלוג שלה עם הממשלה סיכוי רב להניב את השינוי המבוקש. מאידך, אם בכל זאת תסכים הממשלה לשינוי  במסגרת התקציבית הקימת, השינוי המבוקש  ניתן ליישום מיידי ואז ראשי תנועת המחאה יהיו בני שיח לדיון עניני בסדרי העדיפויות ואף בקיומה של משמעת תקציבית.

בישראל כמו בארה”ב שולטת מזה כ25 שנה תפיסה הגורסת הקטנה מתמדת של שיעור המס  שמשלמים בעלי ההכנסות הגבוהות ביותר ,[“העשירים ביותר”,] והחברות. הפחתת מס החברות אפשרה לחברות לחלק דיווידנדים נדיבים אשר זרמו לידי בעלי המניות שחלק גדל והולך מביניהם נמנים על  “העשירים ביותר” כמו כן , חלוקת הדיווידנדים הנדיבה גרמה לעליית שווי השוק של המניות אשר בתורה הביאה אף היא לעליית חלקם של העשירים ביותר בהכנסה הלאומית.

למרות שההיקף הכספי של ויתור הממשלה על מקורות תקציביים הנגזר מהורדת המיסים על חברות ועשירים ידוע לכל מי שמצוי בנושא, בכל עת שעלתה שאלה של זיהוי מקורות תקציביים למימון מטרות חברתיות, נטו רוב המומחים והדוברים בשם הממשלה (זו, וקודמותיה), לבטל את  משקל הפוטנציאל להגדלת הכנסות המצוי בהגדלת שיעורי המס על חברות והעשירים ביותר. גם בעולם ובמיוחד בארה”ב ההתייחסות המקובלת של כלכלנים לסוגיה הייתה: “חבל על המאמץ”.

 רק קומץ כלכלנים, במיוחד באירופה, התמידו בחקר שאלות של התפלגויות הכנסה ועושר והשלכותיהן התקציביות. כלכלן צרפתי בעל מוניטין עולמי בשם תומס פיקטי ( Piketty) המוכר היטב לכלכלנים בארץ משהותו במכון ואן-ליר, החל (באמצע שנות ה1990 ) לחקור את השינויים שחלו בהתפלגות ההכנסות במדינות שונות. מחקריו יחד עם אחרים חקרו את השינויים האלו מתחילת המאה ה20, ולממצאיהם יש רלבנטיות לדיון הציבורי היום בישראל

בראיון שהעניק בעת שהותו בארץ לעורך הכלכלי של ידיעות אחרונות סבר פלוצקר, פיקטי ציטט נתונים מאותם מחקרים *. לגבי ארה”ב. הנתונים מציירים את התמונה הבאה

משנת 1970 עד 2007 חלקו של העשירון העליון בהכנסה הלאומית גדל מ 32% ל 50%’ שהוא הנתון  הגבוה בהיסטוריה האמריקנית. הנתונים באשר לחלקם של האחוזון העליון והאלפיון העליון אף יותר דרמטיים: חלקו של האחוזון העליון עלה מ8.9% ב1976 ל23.5% ב2007; חלקו של האלפיון העליון עלה באותה תקופה מ2.6% ל12.3%.

באותו ראיון ביקש פלוצקר להראות כי המצב בישראל לא היה גרוע עד למינוי בנימין נתניהו כשר אוצר.  ואולם התמונה שפלוצקר צייר בהסתמך על נתוני הלמ”ס  אינם עולים בקנה אחד עם מדידת אי השוויון של ה OECD לפיהן ישראל וארה”ב הן “תאומות זהות” בתחום אי השוויון. יתר על כן, גם על פי “תמונת פלוצקר” והערכות שהשמיעו לאחרונה אישים כמו פרופסור אבי בן בסט ומאיר שיטרית, מנכ”ל ושר האוצר לשעבר, מדובר  בסכומים גדולים שניתן לגבות ולהסיט מהעשירים ביותר ליעדים אחרים. במילים אחרות, בכוחו של ראש הממשלה אשר הבטיח “לשנות את השקפתו” להביא לשינוי גדול בהחלטה אחת. גם לא נראה כי הקואליציה שלו תיחלש אם הוא “ישנה את השקפתו”   

העלאת שיעור המס על חברות ושני האחוזונים העליונים לשיעור שהיה לפני “הורדות נתניהו” תספק מקור תקציבי שיאפשר היענות לדרישות תנועת המחאה מבלי לעמת אותה עם החרדים והמתנחלים.

נחזור לארצות הברית. המאבק הפוליטי בארה”ב בין הרפובליקאים והדמוקרטים אשר הוביל להורדת הדירוג של ארה”ב חשף אמת נוספת הרלבנטית למאבק הציבורי המתנהל בארץ .

הרפובליקאים בקונגרס ארה”ב, מובלים על ידי אנשי מסיבת התה, מסרבים לבטל את הטבות המס העודפות, שהעניק הנשיא בוש בהוראה נשיאותית זמנית, לעשירים ביותר.  הטבות אלה מסתכמות לסכום של כ 950 מיליארד דולר לשנה, והן עולות על  הטבות המס שמהן נהנו העשירים בזמן ממשל קלינטון. לאחר שנבחר  ביקש אובמה  לא לחדשן. והנה  הטבות אלה לעשירים ביותר הפכו למזבח שעליו היו מוכנים יריביו הרפובליקאים להקריב את דירוג ארה”ב. אילו בוטלו הטבות מס אלו היה חובה של ארה”ב קטן על פני 10 שנים ב-9 טריליון דולר, שזו הפחתה גדולה פי שלושה מהפשרה שהושגה לבסוף.

מה המסקנה? בעיית החוב הממשלתי של ארה”ב המוצגת במונחים אפוקליפטיים, האופייניים לתקשורת שטחית וסנסציונית, היא יותר בעיה של גביית מיסים לא מאוזנת ופחות בעיה של הוצאות ממשלה מוגזמות.

מכאן גם נובעת המסקנה כי האיום של דוברי ממשלת נתניהו ושל פרשנים כי אנו עלולים להידרדר למצב של יוון אם הממשלה לא תנהג “באחריות” בטיפול בדרישת תנועת המחאה הוא איום סרק. לישראל, בניגוד ליוון, יש מערכת מיסוי יעילה ומשוכללת. בניגוד לממשלת יוון, אין לממשלת ישראל בעיה לגבות מיסים מהעשירים בשיעורים גבוהים אם זו תהיה מדיניותה. כמו בארה”ב, מצבה הפיננסי של ממשלת ישראל היא שאלה של גובה המיסוי ולא רק של גובה ההוצאות.

הויכוח בארה”ב חשף גם את העובדה שהתמקדות ביחס בין חוב ממשלתי לתל”ג זו הסחת דעת. התל”ג הוא סך ההכנסות של פרטים וחברות, ולא של הממשלה. יחס זה  יכול לנסוק והממשלה תצהיר כי מצב המשק נפלא.  אולם אם מדיניות הממשלה היא לא לגבות מיסים מאלה הנהנים מרוב הכנסות התל”ג והיא תממן את פעילותה בחוב, אזי  תיווצר בעיית חוב ממשלתי, ואז גם התל”ג הופך לנתון לא רלבנטי. הנתון הרלבנטי היחיד הוא כמה מיסים גובה הממשלה מתוך התל”ג. וזו, כאמור, היא שאלה פוליטית שבה יש לאזרחים מן השורה, ולא רק למומחי שולחן עגול, מה להגיד.

http://elsa.berkeley.edu/~saez/atkinson-piketty-saezJEL10

2011-10-31  //  Uncategorized  //  0 תגובות

תנועת המחאה מול השיח הניאו- ליברלי

לשיח הניאו-ליברלי  מאפיינים מובהקים של תעמולה באריזה של מדעיות ענייניות וכביכול היעדר אינטרס

קואליציה טכנוקרטית, מנטרלת את  נבחרי הציבור  מהשפעה על המדיניות הכלכלית

אותם נבחרי הציבור  הם  בני הברית הטבעיים של תנועת המחאה

  מאז קיץ 2011 עוסקים הכול במשמעויותיה והשלכותיה של המחאה החברתית., פרשנים רבים קבעו כי עצם היציאה לרחובות  גרמה לכך שלפרק זמן הדיון הביטחוני מדיני פינה מקום לדיון כלכלי חברתי ובכך המחאה כבר השיגה את שלה: היא  הביאה  לשינוי השיח בחברה הישראלי . ואולם, פרשנות זאת, אינה מבחינה בין “דיון ציבורי” ,לבין  “שיח” ולבין דוקטרינה כלכלית. לעומת זאת,  אין ספק שחלק ממנהיגי המחאה יודעים גם יודעים לעשות את האבחנה בין  המושגים. מבחינתם, אין די בשינוי הנושאים בדיון הציבורי.  תביעתם היא לכונן סדר חברתי חדש. הם יודעים  כי בדרך  לסדר החברתי החדש  עליהם לערער על עצם העליונות של השיח בישראל המאדיר את  הדוקטרינה הניאו-ליברלית. .

 הדוקטרינה הניאו- ליברלית אומצה על ידי ממשל רייגן עם בחירתו בשנת 1980 במטרה לבטל את סממני מדינת הרווחה אשר ממשלות ארה”ב  המחויבות לכלכלת שוק ליברלית, אימצו בהדרגה מאז המשבר הגדול ב 1929 . מכאן גם שמה של הדוקטרינה: “ליברליזם חדש”. בבסיסה גורסת הדוקטרינה כי על הממשלה להעביר את האחריות לדאגה לצרכים הכלכליים של האזרחים לשוק. היא שינתה מן היסוד את היחסים בין האזרח והריבון בכך שהפכה את “הכלכלה” ממרכז מעייניו של האזרח/נתין מול שלטונו, לסתם, עוד נושא של מדיניות ציבורית .

הדוקטרינה מתורגמת למדיניות כלכלית שעיקריה הם: הפרטה, הפחתות מיסים, קיצוץ בהוצאות הממשלה והקטנה מתמדת של תקציב הממשלה (ביחס לתוצר). השתלטות הדוקטרינה לוותה גם בהשקת שיח חדש, השיח הניאו-ליברלי , ששימש  מנגנון הצדקה והפצה של המודל האמריקני כאידיאל לעולם כולו. כיום ברור כי המדיניות הזו היא זאת שהובילה את ארה”ב, ובעקבותיה את העולם למשבר הפיננסי האחרון. הבעיה היא שמעצביה ומוביליה האחראים לכישלון עדיין מנהלים את “ההצגה” ומתכחשים לאחריותם למשבר. יתר על כן, הם גם מציעים פתרונות מאותו בית יוצר שהם מגלמיו.

הגל הפוליטי עליו נישאה הדוקטרינה הניאוליברלית בארה”ב  היה האכזבה מהסטגפלציה שהתפתחה בזמן ממשלו של קרטר בסוף שנות ה-1970.   הרטוריקה הפוליטית שליוותה את התפשטותה של הדוקטרינה, התמקדה בביקורת ארסית על  המחויבות של הממשלים הקודמים  לתמיכה בשכבות נזקקות, אשר הוצגו כנטל מיותר על כתפי משלם המיסים. חלק ממעמד הביניים אשר האמין כי הדוקטרינה החדשה אכן תיטיב עימו הצטרף אל אותם חלקים בציבור האמריקני אשר דבקים באתוס של אינדיבידואליזם וחשדנות כלפי ה”ממשלה”.

בישראל שימש משבר האינפלציה של שנות ה-1980 כהזדמנות לאימוצה של הדוקטרינה. היא אכן  היגיעה לישראל  בשנת 1985 כאשר הכלכלנים הרברט סטיין וסטנלי פישר, כשלוחיו של ממשל רייגן (כאשר שולץ כיהן כשר החוץ), הנחיתו אותה על ממשלת ישראל, כביכול מתוך דאגה ליציבות הכלכלית של בת ברית.

בשונה מהחברה האמריקנית, ישראל היא חברה מגויסת, וצה”ל הוא “צבא העם”, ולכן, הדוקטרינה הניאו- ליברלית נראית כעומדת בסתירה לאתוסים המכוננים של החברה כמו ערבות הדדית  . למרות זאת, עד לפרוץ המחאה ב2011,  חלקים גדולים של מעמד הביניים בישראל תמכו בביטולה ההדרגתי של מדיניות הרווחה, שגם בעיניהם  נתפסה  כפי שהשיח הניאו ליברלי מציג אותה: תמיכה מיותרת בסקטורים לא יצרניים.   

כמו בארה”ב גם בישראל קברניטי המשק ממשיכים להפריז בהצלחותיה של המדיניות הניאו ליברלית, ואת נזקיה הם מכחישים. השיח הניאו ליברלי המצדיק את הדוקטרינה מתוחזק על ידי  קואליציה טכנוקרטית, המנטרלת את נבחרי הציבור  והמוסדות של הדמוקרטיה הישראלית כמעט לחלוטין מהשפעה על המדיניות הכלכלית,(דוגמה, חוק ההסדרים). מכאן, שנבחרי הציבור בכל הרמות ומכל הסקטורים, שנבחרו על ידי הציבור לדאוג לרווחתו, אינם יכולים במציאות הקיימת למלא את חובתם, הם  בני הברית הטבעיים של תנועת המחאה .

נשאלת השאלה, מיהם אלה שיצרו את השיח המצדיק את המדיניות, ומדוע אלה כל כך הצליחו?

  ניתוח של שיח מבוסס על  זיהוי הכוחות המניעים אותו. כוחות אלה מיוצגים על ידי “קבלני השיח”. בנוסף  השאלות הן: מהו המידע והידע עליו הוא מתבסס, ומהם השפה וההיגיון המשמשים להפצתו.

 כאשר מנתחים את התהליך בו נתקבלה “הבשורה” הניאו-ליברלית בישראל ניתן  בנקל לזהות את היווצרותה של קואליציה המורכבת משלושה כוחות:  ה”פרופסורה” הכלכלית ,פקידות האוצר, והתקשורת הכלכלית .

“הפרופסורה” הכלכלית הישראלית נוסדה והתפתחה  כ”פרובינציה” של האקדמיה הכלכלית האמריקאית.  האצטלה האקדמית מספקת את החזות ה”מדעית” “אובייקטיבית” ו”עניינית” שכל כך חיוניים לאמינות השיח.אולם,  קיים בקרב הפרופסורה אינטרס קבוצתי להאדיר את מעמדה של הדיסציפלינה כסמכות הקובעת מהי האמת בנוסף   לרצון אוניברסאלי של הפרופסיה להשפיע על המדיניות. יכולת זו נמנעה מה”פרופסורה” בישראל בכל השנים בהן ישראל הייתה מעין סוציאל דמוקרטיה. תכנית הייצוב בשנת 1985סיפקה את ההזדמנות ברמת הדיסציפלינה וברמה האישית,  פרופסור הנהנה ממעמד של מקורב לשלטון ומשפיע על החלטותיו נהנה מיוקרה ובולטות בין  חבריו בפרופסיה. ואכן הקרירה של כל אחד מהפרופסורים שהיה מעורב נסקה אל על, והביאה אותם לצמרת של קובעי המדיניות והעסקים.

פקידות האוצר היא  קבוצה ביורוקראטית אשר נמצאה תמיד במאבק כוח עם “הפוליטיקאים”. הם כביכול בעלי המונופול המוחלט   על המידע והידע  . בידם כביכול מרוכזים  “הנתונים האמיתיים” ולהם “הראייה הכוללת” ו”האחריות הכוללת”. ה”פרופסורה” סיפקה לגיטימיות לטענתם כי הם, בניגוד ל”פוליטיקאים”, דואגים לאינטרס הציבור. משבר האינפלציה בשנות ה-1980 שלווה במה שהוצג כתכתיב של ממשלת ארה”ב, נוצל על ידם להוצאה בפועל של הכלכלה מתחום הפוליטיקה.. גם בנק ישראל כמקור ידע וסמכות מקצועית נטל חלק פעיל ביצירת הלגיטימציה של השינוי שהביאה הדוקטרינה, למרות שבאותה עת עוד לא היה  גורם מרכזי ודומיננטי מהבחינה המוסדית כפי שהוא היום. . גיבוש מעמדו כמוסד “מעל הפוליטיקה” היה אחד היעדים של הדוקטרינה, ויעד זה  הושג בהמשך ללא כל התנגדות פוליטית.

הכוח השלישי היא העיתונות הכלכלית. העיתונאים הכלכליים הם בדרך כלל תלמידים לשעבר של “הפרופסורה” או עובדים לשעבר במשרדי הממשלה (או בנק ישראל).  לצורך ביצוע עבודתם הם תלויים לחלוטין באוצר ובנק ישראל למידע ונתונים. גם את הגושפנקא המקצועית הם מקבלים מ”הפרופסורה”. בתמורה, הם מעניקים  הן לפקידות והן “לפרופסורה” עיתונות אוהדת, פרסום ויוקרה. תפיסתם את נאמנותם למקצוע ואת חופש העיתונות מובילה לביקורת על “הפוליטיקאים” כמי שאינם מייצגים את האינטרס “האמיתי” של הציבור.

ניתוח השיח הניאו-ליברלי בישראל לא יהיה שלם ללא תיאור ההשפעה האמריקנית בישראל. התלות המדינית והכלכלית של ישראל בארה”ב מצדיקה בעיני האזרחים היענות לדרישות הבאות מאמריקה.    הנגיד סטנלי פישר עצמו הודה בהזדמנויות שונות כי דאג ליצור רושם בצד הישראלי כי המלצותיו מייצגות “ציפייה של מזכיר המדינה שולץ”. את המורא של ממשלת ישראל בפני ממשל ארה”ב מינפו ה”פרופסורה” ופקידות האוצר למיסוד קשרי עבודה ושיתוף פעולה הדוקים עם מקביליהם בארה”ב, וכך מיסדו ערוצי פיקוח אמריקני קבוע על מדיניות ממשלת ישראל.  ה”טאלנטים” הצעירים של האוצר החלו להישלח באופן שיטתי להשתלמויות בקרן המטבע העולמית בוושינגטון, ובנק ישראל הפך בפועל ל”סניף” של קרן המטבע ושל משרד האוצר האמריקני.התוצאה היא שישראל לא רק עומדת בציפיות ארה”ב היא גם חושבת כמוה.

מה כל כך בעייתי בשיח ? ניתוח השפה של השיח  הניאו-ליברלי מגלה מאפיינים מובהקים של תעמולה באריזה , של מדעיות ענייניות וכביכול היעדר אינטרס.  

אזכור של עובדות נכונות בליווי מסקנות שאינן בהכרח נובעות מהעובדות.  כדוגמא, אפשר להצביע על השימוש ב”מספרים גדולים” כדרך להוכיח קביעות המתאימות לדוקטרינה. בדיון בחוב הציבורי בארה”ב למשל,  הוזכר אין ספור פעמים גודלו (14 טריליון דולר) כהוכחה לקיומו של משבר,  מבלי להתייחס לשאר הנתונים של כלכלת ארה”ב ואשר ביחס אליהם, 14 טריליון אינו בהכרח מספר כה גדול.

ככלל, נתונים סטטיסטיים תמיד נראים “מדעיים” גם אם המסקנות אשר מוציאים מהם הן שגויות. בארצות הברית, ערב המשבר הנוכחי    “הסטטיסטיקות” היו מהטובות בהיסטוריה שלה.  עובדה זאת מעלה תהיות באשר לאמינות נתונים סטטיסטים רשמיים כאינדיקאטורים למצב הכלכלי.

השיח הניאו ליברלי עושה גם שימוש נרחב במילים גבוהות כמו: “חופש” “חרות” “תחרות” “גמישות” “חדשנות” “פתיחות” “שקיפות” גלובליזציה “יזמות” “יעילות” וכל ההטיות האפשריות שלהן. שימוש זה נועד ליצור רושם של הבטחה גדולה שהדוקטרינה אוצרת בקרבה כאלטרנטיבה לעולם המיושן שממנו נעדרים כל האלמנטים “הטובים”.

לדוגמה נתייחס לשניים מהמושגים האלה: תחרות ושקיפות.                                                                     

 אם מתבקשים להגדיר ניאוליברליזם בשתי מילים הן תהיינה: “שוק” ו”תחרות”. השיח מייחס להם כוחות -על .   על פי הדוקטרינה הניאו ליברלית השוק אמור להחליף את המדינה והתחרות אמורה להסדיר את פעולתו החלקה. אבל אנו שומעים חדשות לבקרים כי השוק (הסובל מ”כשלים”) והתחרות לא מתפקדים ללא התערבות המדינה (לדוגמה התערבות השר כחלון במחירי הקישוריות). כוחות העל מסתבר מצויים בעקר בשיח ופחות במציאות

גם המחויבות הניאו ליברלית לשקיפות התגלתה במלוא מערומיה עם פרוץ המשבר הפיננסי . לאחר חשיפת הונאות הענק בהם היו מעורבים ראשי המערכת הפיננסית בארה”ב להמשיך וליחס לניאוליברליות  שקיפות זה עיוורון מוחלט.

  הבעיה היא, שקשה יותר להתמודד עם הכזב שבשיח הניאו ליברלי מאשר עם תעמולה פוליטית .תעמולה פוליטית מזוהה עם שלטון ולכן קל לפקפק באמינותה. לעומתה, שיח נראה ענייני וספונטאני כי חלק מקבלני השיח אינם גורמים שלטוניים, ואף לא כאלה אשר ניתן לקשור אותם ישירות עם אינטרסים כלכליים.

המחאה בישראל הפתיעה את קברניטי המשק  וקבלני השיח, בהיקפה המספרי ובכך שהיא  פרצה דווקא  בקרב אלה שכביכול “אין להם מה להתלונן”. הפתעה נוספת לקברניטים והפרשנים  הייתה רמת הידע והמוכנות שלהם למאבק על התודעה. למאבק התגייסו פעילים  בארגונים של החברה האזרחית, שצברו ידע הן בנתונים והן בדרכי הפעולה היעילות מול הממשלה. מסתבר כי  לא צריך כלכלנים כדי לדעת לקרוא נתונים. אליהם נוספו אנשי מקצוע ופרופסורים מכל תחומי הפעילות הרלבנטיים, לא כיועצים מגויסים אלא כחלק מהמחאה. התגבשה קואליציה גדולה שאינה מתבטלת בפני הידע של בנק ישראל והאוצר.

תגובותיהם של קבלני השיח למחאה היו בתחילה תערובת של תדהמה ועלבון, ובהמשך, כעס והיערכות למאבק נגד המוחים. הנגיד פישר אישר כי הופתע מהמחאה “כי מצבנו טוב”. הוא  הופתע גם מכך שהקביעות הסמכותיות שלו ושל האוצר המגובות בסטטיסטיקות ונתונים השוואתיים בינלאומיים,  נדחות על ידי המוחים כחסרות אמינות וכלא רלבנטיות.

משרד האוצר  הכריז על גיוס “מילואימניקים” שנקראו להתייצב באולפני הטלוויזיה ולהתראיין בכל אמצעי תקשורת. הקו שלהם היה : “המחאה מחממת את הלב”,  בתנאי שהיא תתמקד בעזרה למשרד האוצר להביא לקיצוץ בתקציב הביטחון. על הגדלת מסגרת התקציב אין מה לדבר אחרת “נידרדר למצבה של יוון”.

פרופסורים לכלכלה, הידועים כדוברים של האוצר ובנק ישראל דלגו מאולפן טלוויזיה אחד למשנהו ואף איימו על המוחים כי אם מחאתם תיענה, הם אלה  שישלמו את המחיר.

הפרשנים בתקשורת למיניהם נעלבו מכך שהמחאה לא מקבלת את פרשנותם על “עד כמה מצבנו הכלכלי טוב”. “התקשורת” לקחה לעצמה קרדיט על כך שבזכות ה “רוח גבית” שהיא נתנה למחאה היא  הצליחה.. אולם, (כאן בא האיום),  אם הדרישות תמשכנה להיות “לא ריאליות במידה קיצונית” תדעך הרוח הגבית ובסוף יגיח הנגיד פישר ויבטל את המחאה.  מכולם  הגדיל לעשות  המוסף הפופוליסטי לענייני כלכלה של “הארץ”, שופר הניאו-ליברליות. זה מיהר להציג את המחאה כתגובה (מאוחרת לטעמו) של המוני המוחים למסע שהוא מנהל זמן רב נגד ה”טייקונים”. לדבריו לעם “נפל האסימון” והעם מבין שהמקור לבעיות אי השוויון בהכנסות והיעדר זכויות ושירותים חברתיים אלה “הפירמידות ” של הטייקונים.

קבלני השיח מאיצים במוחים לקבל את מסקנות ועדת טרכטנברג ובכך מוכיחים עד כמה גדולים הכוחות המעוניינים  בשימור השיח הניאו ליברלי.  אולם, גם אם יראה כאילו המחאה דועכת,  הכעס של המוחים על הממשלה לא ישכח, ואי האמון של המוני המוחים בשיח לא ישוקם. המחאה שינתה את המציאות הפוליטית. היא הוכיחה לנבחרי ציבור רבים   ואפילו לשרים בממשלה כי במציאות ניאו-ליברלית, בנושאים החשובים ביותר לציבור הנבחרים הם לא יותר מאשר חותמת גומי להחלטות של טכנוקרטים מהאוצר ובנק ישראל, והם אינם יכולים למלא את תפקידם. המחאה גם הראתה להם כי בכוחם יחד עם התמיכה ציבורית שתובטח להם, לקרוא תיגר על הדוקטרינה והשיח הניאו-ליברלים.

2011-10-31  //  ישראל  //  תגובה 1

החוב הציבורי הוא של הציבור ולמען הציבור ואינו סכנה ליציבות

אדוני החוב-הציבורי החדשים, הבורסות ושחקניהן, לוחצים על המדינות תוך שימוש ביכולתם לזרוע פאניקה בשווקים.

הנתונים הכלכליים המתפרסמים באחרונה במדינות המפותחות מראים כי בניגוד להערכות קודמות, המשבר העולמי לא חלף, ובסבירות גבוהה המיתון – לפחות במדינות אלה – יימשך עוד שנים. באשר למדיניות שעל הממשלות לאמץ, המחלוקת העיקרית היא: האם קיים או לא צורך בריסון פיסקלי.

ברור מתוצאות פסגת ה-G20 שאין קונצנזוס סביב הצורך בריסון שכזה. להיפך, פרט לגרמניה ובריטניה, עמדות המדינות האחרות בפורום היא כי ריסון כעת יביא להעמקת המשבר, וממילא לכישלון מדיניות הריסון.

הוויכוח מר במיוחד בארצות הברית, שם מנסה הימין הרפובליקני לבלום כל יוזמה של הנשיא, ובמיוחד את היוזמה להגדלת התמריצים לסקטור הריאלי.

[המשך]

2010-12-07  //  המשבר הכלכלי  //  תגובות

הדוגמה ששלטה בקרן המטבע בשנות ה90 ”קונסנסוס וושינגטון“ חיה ופורחת בישראל.

סטנלי פישר, איש הקונסנסוס

”הקונסנסוס של וושינגטון עבר מהעולם“, הודיע ראש ממשלת בריטניה גורדון בראון בהודעת הסיכום של מפגש ה G20 בלונדון. מה שזכה בחוג הפיננסים העולמי לשם ”הקונסנסוס של וושינגטון“ הוא קובץ של 10 דיברות אשר שיקפו במשך שנים את עמדת משרד האוצר האמריקאי, קרן המטבע והבנק העולמי   , ביחס למדיניות הכלכלית הרצויה/”הנכונה” למדינות מתפתחות. כנגד עמדה זו , בעיני מבקריו  10 הדיברות תמיד סימלו  את האופן השרירותי והסמכותי שבו האליטה הפיננסית של ארה”ב  (וול סטריט ווושינגטון)  ניצלה את עצמתה ושליטתה בקרן המטבע והבנק העולמי להכתיב לעולם כיצד יש לנהל כלכלה של מדינה באופן שישרת את ענינה של אותה אליטה.

בעקבות המשבר באסיה בשנת  1997  ומיד לאחריו, המשבר באמריקה הלטינית,  התעוררה ביקורת חריפה בעולם ובוושינגטון עצמה, נגד הקונסנסוס. לטענת המבקרים אז, בנוסף לכך  שיישומן של חלק מהמלצות הקונסנסוס הביא למשברים הקשים הללו,  התרופות למשברים שהוכתבו על ידי קרן המטבע אף החריפו את המצב.

[המשך]

2010-12-07  //  המשבר הכלכלי  //  0 תגובות

משבר החובות של יוון ותפקידה של התקשורת

סוכנויות הידיעות בשירות בעלי עניין

העולם עוקב בחדשים האחרונים אחר המשבר הכלכלי העובר על יוון. רוב הקולות בשיח הגלובלי סביב המשבר חוזים לו השלכות מרחיקות לכת על אירופה והעולם. אבל צריך להסתייג ולומר כי תחזיות אלה אינן מבוססות על קשייה האמיתיים של יוון. אין להכחיש כי יש ליוון קשיים פיסקליים משמעותיים. ואולם, באותה נשימה יש לזכור כי לאיחוד האירופי המוניטארי יש יריבים פוליטיים המשחקים עתה בזירה ומייחלים לקריסתו. חשוב לא פחות לזכור כי בזירה משחקים גם ספקולנטים פיננסיים, הכוללים את קרנות הגידור ובתי ההשקעות הגדולים. אלה מרוויחים מאי-יציבות, ואם הם מצליחים לכוונה – הם גורפים לעצמם רווחים גדולים.

הנתונים המאקרו-כלכליים של יוון גרועים אך בשום אופן לא מראים על חדלות פירעון בלתי נמנעת. כדי להעצים את הרושם כי המשבר גדול ובלתי נמנע, נוספו באירופה לדיון הציבורי והתקשורתי על המשבר אפיונים סטריאוטיפיים על העם היווני ועל היותו כביכול עצל, מושחת, רמאי ומפונק. כל אלה מוכיחים, כביכול, כי המצב רק ילך ויתדרדר וכי אין בכוחה של יוון להתמודד עם קשייה.

מה, אם כן, ממשי במשבר ביוון ומה מנופח ומועצם על ידי גורמים מעוניינים?

[המשך]

2010-12-07  //  המשבר הכלכלי  //  0 תגובות

ישראל היא גן עדן לספקולאנטים והמלאך גבריאל הוא סטנלי פישר

השקל מתחזק מזרימת הון ספקולטיבי

קופמן, בכיר לשעבר באוצר ובבנק הפועלים ודיסקונט, ממליץ לנהל את שער החליפין ע”י פיחות חד-פעמי או רצועת ניוד בשיחה עם “גלובס” הוא אומר כי “מדיניות בנק ישראל של ליברליזציה מוחלטת בתנועות הון הביאה לכך שיציבות השקל והמשק תלויה לחלוטין במשקיעים הזרים”. אדריאן פילוט

“המדיניות של ליברליזציה מוחלטת של תנועות הון הביאה להרבה יותר נזק מתועלת, לרבות משברים ואי יציבות. דבקותו של בנק ישראל במדיניות זו הביאה לכך שיציבות השקל, והמשק, תלויה לחלוטין במשקיעים הזרים”, זה המסר המקורי שמבקש להעביר ד”ר אהוד קופמן, בנקאי בכיר וסמנכ”ל משרד האוצר לקשרים בינלאומיים לשעבר.

[המשך]

2010-12-07  //  ישראל  //  0 תגובות

משבר הפנסיה והשאלה הדמוגרפית

ספין הפנסיה של ניקולא סרקוזי

לממשל בצרפת ברור כי שינוי הגיל החוקי לא יביא ליתר תעסוקת מבוגרים אלא לשחיקה בקצבתם

מאבק העובדים בצרפת נגד העלאת גיל הפרישה החוקי לפנסיה מגיל 60 ל-62 ריתק תשומת לב עולמית. בעיניהם של תומכי הנשיא סרקוזי ושל רבים מחוץ לצרפת, ובעיקר בעיניהם של פרשנים מהתקשורת הכלכלית, המאבק נתפס כביטוי למוזרות ולאנוכיות של העובדים הצרפתים. אלה מוצגים כמי שממאנים להבין כי צעדים אלה מתחייבים מגידול בתוחלת החיים ומן ההשלכות האקטואריות על קרנות הפנסיה, וכי הגזרות שפוגעות בהם נועדו למעשה להיטיב עימם ולהציל להם את הפנסיה.

בניגוד להכנעה שבה מתקבלות גזירות הקיצוצים בזכויות הפנסיה ברוב מדינות המערב, הופתעו בעולם ממידת התמיכה הציבורית לה זכו העובדים והמתנגדים ל”רפורמה” בצרפת. אולם, בדיקה פשוטה של העובדות מראה כי הצגת הדברים על ידי ממשלת צרפת ונשיאה היא ספין גדול אשר רוב הצרפתים לא קונים.

[המשך]

2010-12-02  //  ישראל  //  0 תגובות

הפופוטאליסטים

במסגרת המסע התקשורתי המתנהל מעל דפי המוסף הכלכלי של עיתון ”הארץ“, ”דה מרקר“, נגד מי שנקראים ”הטייקונים“, מועלות לדיון ציבורי טענות בשאלת הריכוזיות והשפעתה על הדמוקרטיה.

ראשית, נטען כי כלכלת ישראל נשלטת ע ל ידי מספר קטן של קבוצות שליטה בראשות חברות משפחתיות )”טייקונים “( ושמבנה משק כזה גורם לפגיעה בחדשנות, ביעילות, בתחרות וביוזמה החופשית.

יתר על כן, טוענים מנהלי הקמפיין כי קבוצות השליטה משתמשות בהונן להשפיע על קובעי המדיניות הכלכלית של ישראל ומטים אותה לטובתם. השפעה שכזו של ההון על השלטון, כך נטען, מסכנת את הדמוקרטיה. טענה נוספת היא שקבוצות השליטה משיגות את שליטתן זו תוך שימוש בעיקר “בכספם של אחרים” )בעיקר החוסכים הקטנים( ובמבני בעלות “דמויי פירמידה “, המאפשרים השתלטות כזו במעט כסף.

[המשך]

2010-11-13  //  שווקים בינלאומיים  //  תגובה 1